הכלת השונה

אני מהרהר בקול (או בכתב) על גבולות ההכלה של חברה את השונה.

כשמדברים על השונה, אנחנו ממהרים לחשוב על הנכה, העיוור והחרש.

אלו קבוצות מיעוט שיש להם ייצוג ציבורי חזק, בכלי התקשורת, בימים של מודעות ציבורית והתרמות.

לקבוצות הללו יש לא רק אמפתיה ציבורית אלא גם חוקים שנחקקו לאורך השנים המגנים על זכויותיהם. ברור לי לגמרי שמצבם הכלכלי והחברתי לא בשמיים, אבל ללא ספק מצבם טוב בהרבה משנים עברו.

אני מהרהר על השונה שאנחנו נוהגים להדחיק, להתעלם ממנו. אנשים שהבעיה שלהם היא לא פיזית, אין להם מוגבלות גופנית כלשהי. השוני שלהם הוא נפשי, משהו באישיות שלהם לא מסתדר עם החברה של ימינו:

אנשים בעלי הפרעות אישיות, דכאוניים, אובססיביים, מוחצנים, וולגריים, אלימים, כעסנים, רגזנים, בעלי הפרעות תקשורת, שתקנים.

כל אחד יכול להזכר בסיטואציות חברתיות שבהם עמדת מול בן אדם, והרגשת שהוא מוזר. לא נעים, אבל ככה הרגשת… 

118172

השאלה הראשונה היא, עד כמה אנחנו מוכנים להכיל אנשים כאלו בחברה?

הרי לא רק נכים מופלים לרעה בקבלה לעבודה, גם אנשים שיש להם בעיית תקשורת, גם אנשים שהם כעסנים – גם הם לא מתקבלים לעבודה. באותה מידה שהחברה המערבית נמצאת בתהליך הכלה כלפי בעלי מוגבלויות גופניות, האם יש מקום להכיל גם בעלי מוגבלויות נפשיות?!

השאלה השניה היא, מצד האמת המוסרית, עד כמה נכון לשלב אנשים כאלה בחברה?

יש מצווה גדולה להכניס עניים לבית. כל מי שהתנסה בכך פעם יודע, שבדרך כלל לעניות מתלווה מוזרות. עניים אמיתיים הם בדרך כלל אנשים מוזרים. מצד אחד, אתה רוצה לקיים את המצווה ולהכניס עני לביתך, מצד שני, אינך רוצה שילדיך יבהלו, יפגעו, מאותו עני מוזר.

אין לי תשובות, מקווה שלא ציפיתם לכך. החיים עצמם מספקים לאט ומעט אמות מידה להבין מה נכון ומה לא. ואתם יכולים לתרום משלכם.