תקשורת-הון-שלטון

פרשת מוזס-ידיעות-ביבי-ישראל היום תופסת את הכותרות בשבוע האחרון לא מעט.

הרבה בזכות גיא פלג וחדשות 2 שהחליטו לממש את המשפט הידוע ״המדיום הוא המסר״ ולהבנות דרמה בת 7 כתבות על הסיפור. תכל׳ס חכמים. בכל ערב מצפים כל עדת התקשורת והפוליטקה בישראל למוצא פיו של התמלילן מנווה אילן.

פארודיות כבר יצאו על התמלול של פלג ואפילו בנימין נתניהו השתתף בחגיגה ברגע של בדיחותא.

הציבור כמובן ממשיך בסדר יומו העמוס, עבודה עבודה עבודה ומשפחה. אין הרבה זמן להשקיע בשעשועים כי מתרכזים בעיקר בלחם..

ובבסיס, הציבור גם מבין שמדובר פה במאבק שליטה. בין אנשי התקשורת והפוליטיקאים. מאבק של שליטה בדעת הקהל, שגם בדור של רשתות חברתיות עדיין נשלט בידי סוכני חיברות ומנהיגי דעת קהל.

הגדרת השחיתות היא לרוב בהקשר של טובות הנאה אישיות, בסכומים גדולים, שבאים על חשבון הציבור. בשביל שזה יקרא שחיתות צריך את שלושת התנאים. לא משהו שרואים בפרשיות הללו.

ובכל מקרה, את הקשר היציב בין תקשורת-הון-שלטון לא ניתן יהיה לפרק או לשנות. זה היה מאז וישאר לעולם.

אז הסיקור הוא מוטה כי התקשורת היא כמובן צד בעניין. הפוליטיקאים כמובן אינטרסנטים בכדי לחזק את כוחם בעיני הציבור הבוחר, ובעלי ההון, האינטרס שלהם ברור- הון..

לנו נשאר להנות מרנסנס של סדרות ישראליות וספרות ישראלית מדהימים. כאלה שאפשר להפיג בהם את מתח היומיום ולהרדם על הספה.

(קרדיט תמונה: מעריב)

על תחקירים ומנהלי הזנה

שני התחקירים האחרונים, של אילנה דיין ורביב דרוקר, הם בעלי מכנה משותף. לא רק השנאה היוקדת לנתניהו ולימין ששוב ושוב מנצחים את הבחירות. לא רק.

יש מכנה משותף נוסף. וזה מזכיר לי סיפור. בימים שבהם בני גילי התגייסו לצבא, היתה תחרות גלויה מי מתגייס להכי קרבי. אמנם, היו כאלה שהפרופיל שלהם היה נמוך ולא יכלו להתגייס לקרבי. חלקם התגייסו להיות משק״י קשר, ת״ש, וחלקם השקיעו בעתיד והלכו להיות טבחים. לגיטימי, הצבא צריך את כולם. כל אחד תורם מיכולותיו.

אלא שבצבא של שנת 2003 כבר אז הכל היה פוליטיקלי קורקט (עד שהגעת לגדוד) וטבחים הפכו להיות ״מנהלי הזנה״. נזכרתי עד כמה מבוכה הרגשתי שחבר סיפר לי בשיא הרצינות שהוא ״מנהל הזנה״…

בדיוק אותו סימפטום. לא ״מנהלי הזנה״ ולא ״תחקירים״. בסך הכל אנשי תקשורת שראיינו כמה אנשים שעבדו בלשכת ראש הממשלה, או עיתונאי שנחשף למסמך, עשה 1+1 (יצא לו 6) והחליטו לפרסם את זה כ״תחקיר״…

בשביל לפמפם את החרטה הזה, יש עורכי וידאו מוכשרים שמסדרים הכל יפה יפה, מניחים את המוסיקה הדרמטית במקומה, עושים כמה פרומואים מהממים ונותנים לקהל להתמכר להרגשה של ״הנה, הולכת להיות פה חשיפה שלא ראינו״.

כשבקצה, המדיום הוא המסר. כלומר, רק תישאר איתנו. אל תעבור ערוץ. תהיה אצלנו ונספק לך בדיוק מה שצריך- פיקנטי, רכלני, רמה נמוכה, צבעוני, דרמטי- העיקר תישאר פה.

כפי שהעז ראש הממשלה למסור באחת התגובות הלא מרוסנות ששלח לאחרונה: לתכניות הללו יש רייטינג כל כך נמוך, שאין טעם להתרגש בכלל. הציבור לא צופה בהן…

כלבי השמירה של הדמוקרטיה (שנרדמו ברגעים מוזרים כמו אוסלו וההתנתקות) ימשיכו לנבוח, אבל השיירה תעבור ותמשיך בדרכה.

'אירוע היסטורי'

donald_trump_signs_the_pledge_15

ניצחונו של דונאלד טראמפ העיר את כולנו בתדהמה הבוקר. אבל אחרי הרהור קצר, הבנתי מהר מאוד מה קרה.

ולא הבנתי את זה כי אני חכם, אלא כי זה קרה גם פה. לא מזמן אפילו.

יש פה בעצם שני תהליכים שקורים במקביל ב30-40 השנים האחרונות, שני תהליכים שעונים על שתי שאלות:

  1. כיצד קרה שהתקשורת טעתה לאורך כל הדרך בחיזוי חלוקת האלקטורים?
  2. כיצד קרה שהדמות הפרוורטית של טראמפ, ניצחה את הדמות מיושבת הדעת וקרת הרוח של קלינטון

כיצד קרה שהתקשורת טעתה לאורך כל הדרך בחיזוי חלוקת האלקטורים?

ב30-40 השנים האחרונות ישנו תהליך מתמשך של התרחקות אמצעי התקשורת המסורתיים מהעם. במילים אחרות, האנשים שעובדים באמצעי התקשורת אינם מייצגים את הלכי הרוחות ברחוב ואף אינם מודעים אליהן. ישנו נתק שנוצר מכמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא ירידה במספר העובדים בתחום התקשורת המסורתית כתוצאה מירידה בהכנסות דבר שהביא ממילא לפיחות בייצוג הפריפריאלי. ובעברית: רוב מי שעובד באמצעי התקשורת גר ברדיוס מאוד מצומצם מהאולפנים.

התהליך הזה הוביל באופן חד וברור להטיה ידועה מראש של הסיקור התקשורתי, הן בבחירות בישראל 2015 והן בבחירות בארה"ב 2016. הכתבים והפרשנים בטוחים שהם יודעים ממש טוב, אבל הם לא, כי הם לא מחוברים לשטח והם לא מסתובבים במקומות הנכונים. מה גם, שעם השנים רוב אנשי התקשורת עוברים תהליך הידמות בדיעותיהם, והדעות האחרות נראות בעיניהן זניחות לגמרי.

כיצד קרה שהדמות הפרוורטית של טראמפ, ניצחה את הדמות מיושבת הדעת וקרת הרוח של קלינטון?

טראמפ הבין את מה שקלינטון לא הבינה. כמו בעולם העסקי כך גם בפוליטיקה, לא מספיק לבוא בשם עקרונות, ערכים, לפרוס מצע מסודר ו"לשכנע את האנשים" בצדקת הדרך שלך. זה נחמד וזה חשוב, אבל העולם הוא כבר לא כיכר העיר הקטנה…

כמו בעולם העסקי, כך בפוליטיקה. בשביל לנצח צריך להיות חד, ללמוד מהר את כללי המשחק ולשחק לפיהם. בלי סנטימנטים. התקינות הפוליטית היא טובה ונכונה- אחרי שאתה מנצח! לא לפני… הפוליטיקה היא ערבוב ייחודי של אגו, ערכים, כישורים תקשורתיים ובין אישיים, כריזמה, וראיה למרחוק. לטראמפ יש את זה. הוא לקח את השנאה והבוז שרחשה לו התקשורת ומינף את זה להישגים פוליטיים.

הרבה אנשים שעוסקים בעשיה ערכית טועים בדבר הזה. מוהלים מידה רבה מדי של נאיביות לתוך העשייה שלהם. הגישה הזו מובילה למפח נפש בלי להבין למה. בוודאי שבאים לפוליטיקה עם ערכים, עם תפיסת עולם, עם אג'נדה. אבל זה לא מספיק. מי שלא מכשיר את עצמו בהישרדות הפוליטית, לדחוף את עצמו כדמות, כפרסונה (ולא רק את "תפיסת העולם" שהוא "רק" מייצג אותה)- לא מבין כלום.

התימהון והתדהמה של אנשים לנוכח העובדה שנתניהו לדוגמא מעיף כל מי שמסכן אותו פוליטית- רק מוכיחה עד כמה הם לא מבינים את כללי המשחק ועד כמה הם נאיביים. זה לא 'משחק מלוכלך', פשוט מאוד זה המשחק.

וזה התהליך השני. אנחנו חיים בדור שבו אנשים רוצים להזדהות עם דמות, ולא רק עם 'סט ערכים', אנשים רוצים 'רוק סטאר' ללכת אחריו, מנהיג שיודע לנאום בפאתוס, לשלהב את ההמון.

בהקשרים האלה קלינטון היא הבוז'י של המפלגה הדמוקרטית. זה לא דמות שאפשר להציב בקידמה ולנצח.

זו דעתי- עובדה!

12e47e6c-15ff-4570-85ae-897519f8ec68-309-000000fea99a95fd_tmp.jpg

כמי שלמד תקשורת ופסיכולוגיה, ועוסק בזה לא מעט, זה מרתק לגלות עד כמה אנחנו מריונטות. עד כמה אין לנו דעה משל עצמנו ועד כמה כמעט כל מה שיוצא לא מהפה (והמקלדת) זה מיחזור של דעות שקראנו/מסרים פוליטייפ שעשו דרכם להתנחל אצלנו בלבבות.

אוהדי ביבי למשל, מבטלים את התחקיר מכל וכל. הכל שטויות, אילנה דיין היא ״שמאל קיצוני שרוצה להפיל את שלטון הימין״ כלשון תגובת ראש הממשלה.

אוהדי דיין, מביעים שאט נפש לסגנון ולתוכן תגובתו של ראש הממשלה. לדידם התחקיר היה ענייני לגמרי, גם העיתוי, גם הסגנון. הכל אמת ונעשה בתום לב וביושר מקצועי.

האמת היא, שאם היינו אמיתיים עם עצמנו, היינו מסתכלים במראה ואומרים ״אין לי מספיק ידע ומידע בשביל להכריע מה היה ועד כמה זה חמור. התחקיר נחמד אבל מגמתי, והתגובה משעשעת אבל מתעלמת מהביקורת לגמרי..״

וזה העניין. ברוב הסוגיות ה״ציבוריות״ אנחנן כאזרחים טובים נדרשים חברתית להביע דעה. לבחור צד. בדרך כלל זה שמאל או ימין.

מתווה הגז, מחירי הדיור, הטייקונים, תקציב הביטחון, הגרעין האיראני, יהודה ושומרון, יחסי ישראל ארה״ב, תאגיד השידור, נמל אשדוד, רכבת ישראל, אורן חזן, ענבל אור, אלאור אזריה והרשימה עוד ארוכה…

ומה אנחנו? סתם אנשים. חיים את חיינו. ברוב הסוגיות הללו הידע שלנו מסתכם בקריאת מאמר או סדרת מאמרים באיזה בלוג. וגם זה במקרה הטוב..

בשורה התחתונה אין לנו מספיק ידע בשביל להחליט. אבל מה? נשתוק? אז אנחנו אוספים בדלי פרשנויות, מחברים כמה פוסטיפ שקראנו ומביעים עמדה נחרצת. כי כאלה אנחנן, ישראלים. יודעים הכי טוב מכולם!

ומילה אחת לגבי התקשורת. התקשורת, שלכאורה היתה אמורה לספק לאזרחים את מלוא המידע האובייקטיבי על מנת לקבל תמונת מצב ריאלית- שתעזור לנו לקבל הכרעה- התקשורת אינה עושה את תפקידה. התקשורת מוחזקת על ידי בעלי אינטרסים והציבור בכללו מבין את זה.

נכון להיום, פייסבוק, בלוגים פרטיים וכל מיני פרוייקטים קטנים מהווים מקור מידע לאזרחים- אבל זה עדיין לא מספיק. לא מספיק עמוק, לא מספיק מסודר, לא מספיק אובייקטיבי.

מנהיגי הטוב ומנהיגי הרע

6240c715-d9da-4de7-87be-5a6a1dad90e2-345-000000ec981e7226_tmp.jpg

(לצפיה: https://youtu.be/EBJA4sIdjE8)

הנאום היה תוקפני ומרשים, נאום בחירות כמעט. נאום שהתאים לפתיחת מושב החורף של הכנסת, יצר עניין ועורר ויכוחים בכנסת, רגע לפני תרדמת החורף..

דבר אחד תפס את תשומת ליבי. דמיינתי את הציבור הישראלי מקשיב למנהיג שאומר: ״אזרחי ישראל אוהבים את הארץ, שמחים לחיות פה..״ מרבים להאשים את נתניהו בהפחדות שווא, ובחזיונות אפוקליפטיים, אבל הנה הוא נושא נאום מלא תקווה ואופטימי מאוד.

ופתאום הבנתי מדוע נתניהו נבחר בבחירות שוב ושוב.

כולנו אזרחי ישראל. כולנו יודעים שיש פה לא מעט חסרונות וקשיים, אבל בסך הכל טוב לנו פה במדינת היהודים הקטנה שלנו.

האופוזיציה מנסה למשוך את תשומת הלב שלנו על ידי מתן דגש לחסרונות. ״תראו כמה רע פה״, ״תראו לאן אנחנו מידרדרים..״ עושים השוואות בין תהליכים של גרמניה הנאצית לישראל תשע״ו.

ברגע שאתה שומע את זה, נוצר דיסוננס. אם רע לי פה- למה אני פה?! ולכן יש שתי אפשרויות:

1. לקום וללכת.

2. להפסיק לשמוע רק כמה רע, ולהתחיל להתרכז בטוב.

כמה כיף לשמוע את המנהיג שלנו מתפאר ביכולות שלנו, בהישגים, בהצלחה, ולא רק מונה שוב ושוב את החסרונות שלנו. שכולנו יודעים שהם קיימים אבל בחייאת, כמה אפשר לבכות וליילל, כמה אפשר להיות מדוכדכים? במיוחד כשבאופן כללי התחושה בישראל טובה.

תחשבו על התלמיד הזה, שיש לו מורה אחד שמנסה לדחוף אותו לעשייה דרך הדגשת החסרונות שלו, לבין מורה שמנסה לדחוף אותו לעשייה דרך מתן חיזוק חיובי, מניית היתרונות, גאוות יחידה ועוד.

אז יש את מנהיגי הטוב ואת מנהיגי הרע. כשהמצב רע- מנהיגי הרע ינצחו. כשהמצב טוב- מנהיגי הטוב ינצחו.

רק נשאר לשאול האם טוב או רע פה?