נקודת האיזון

כבר כתבתי פה בעבר על התופעה שבה המציאות מגלגלת לפתחנו אירועים, התקשורת מסקרת באופן ביקורתי ותובעת מאיתנו הצופים לגבש דעה.

הבעיה לרוב היא, שאין לנו באמת את המידע הנדרש בכדי לגבש עמדה. גם לתקשורת אין. בשביל להקל על התהליך ולא ליצור מצב שבו אנו חסר דעה כלפי הרבה אירועים- אנחנו מתחלקים למחנות.

ברוב המקרים זה יהיה שמאל/ימין או דתיים/חילוניים או יהודים/ערבים או מזרחיים/אשכנזים או כל אחד מן הצירופים הללו..

הפעם בנושא השריפות חשתי דיסוננס. הבנתי שהמשטרה והשבכ אכן הגיעו למסקנה שבחלק גדול מן המקרים היה מדובר בהצתות של ערבים. יחד עם זאת, היה ברור לי שרוב ערביי ישראל חושבים שזה מעשה טיפשי ומכוער.

אבל הדיכוטומיה של השיח בישראל כאילו הכריחה אותך או להתעלם מכך שערבים הציתו את השדות, או להאשים את כל הערבים בשותפות לדבר עבירה. אין אמצע. אין איזון. אין הגיון.

והדבר החריף, כשהפלסטינים הציעו את עזרתם ושלחו 40 ומשהו כבאים כדי לעזור. הישראלי הממוצע לא ידע מה לעשות עם עצמו. או שאתה משתחווה לפניהם על אצילותם הבלתי אנושית ואדיבות לבם לעזור, או שאתה חושש שגם העזרה שהם מציעים היא מזימת טרור תת קרקעית…

אין אמצע. אין איזון. אין הגיון בשיח. אתה או או.

המציאות מורכבת. אין הנחות. תתחילו להתמודד. להלן העובדות כפי שאני מבין אותם:

  1. ערבים הציתו, לא צריך להיות אהבלים ולעצום עיניים.
  2. רוב הערבים בישראל הם אנשים טובים ובוודאי שאין לשייך אותם למעשי טרור.
  3. העזרה של הפלסטינים היתה מחווה מעניינת וחיובית ומגיעה להם תודה על כך. (לכל הפחות שישמרו עליהם כשהם חוזרים, כי לא בטוח שהם יבואו טוב לחמאס)

עכשיו תמצאו את נקודת האיזון.