על תחקירים ומנהלי הזנה

שני התחקירים האחרונים, של אילנה דיין ורביב דרוקר, הם בעלי מכנה משותף. לא רק השנאה היוקדת לנתניהו ולימין ששוב ושוב מנצחים את הבחירות. לא רק.

יש מכנה משותף נוסף. וזה מזכיר לי סיפור. בימים שבהם בני גילי התגייסו לצבא, היתה תחרות גלויה מי מתגייס להכי קרבי. אמנם, היו כאלה שהפרופיל שלהם היה נמוך ולא יכלו להתגייס לקרבי. חלקם התגייסו להיות משק״י קשר, ת״ש, וחלקם השקיעו בעתיד והלכו להיות טבחים. לגיטימי, הצבא צריך את כולם. כל אחד תורם מיכולותיו.

אלא שבצבא של שנת 2003 כבר אז הכל היה פוליטיקלי קורקט (עד שהגעת לגדוד) וטבחים הפכו להיות ״מנהלי הזנה״. נזכרתי עד כמה מבוכה הרגשתי שחבר סיפר לי בשיא הרצינות שהוא ״מנהל הזנה״…

בדיוק אותו סימפטום. לא ״מנהלי הזנה״ ולא ״תחקירים״. בסך הכל אנשי תקשורת שראיינו כמה אנשים שעבדו בלשכת ראש הממשלה, או עיתונאי שנחשף למסמך, עשה 1+1 (יצא לו 6) והחליטו לפרסם את זה כ״תחקיר״…

בשביל לפמפם את החרטה הזה, יש עורכי וידאו מוכשרים שמסדרים הכל יפה יפה, מניחים את המוסיקה הדרמטית במקומה, עושים כמה פרומואים מהממים ונותנים לקהל להתמכר להרגשה של ״הנה, הולכת להיות פה חשיפה שלא ראינו״.

כשבקצה, המדיום הוא המסר. כלומר, רק תישאר איתנו. אל תעבור ערוץ. תהיה אצלנו ונספק לך בדיוק מה שצריך- פיקנטי, רכלני, רמה נמוכה, צבעוני, דרמטי- העיקר תישאר פה.

כפי שהעז ראש הממשלה למסור באחת התגובות הלא מרוסנות ששלח לאחרונה: לתכניות הללו יש רייטינג כל כך נמוך, שאין טעם להתרגש בכלל. הציבור לא צופה בהן…

כלבי השמירה של הדמוקרטיה (שנרדמו ברגעים מוזרים כמו אוסלו וההתנתקות) ימשיכו לנבוח, אבל השיירה תעבור ותמשיך בדרכה.

זו דעתי- עובדה!

12e47e6c-15ff-4570-85ae-897519f8ec68-309-000000fea99a95fd_tmp.jpg

כמי שלמד תקשורת ופסיכולוגיה, ועוסק בזה לא מעט, זה מרתק לגלות עד כמה אנחנו מריונטות. עד כמה אין לנו דעה משל עצמנו ועד כמה כמעט כל מה שיוצא לא מהפה (והמקלדת) זה מיחזור של דעות שקראנו/מסרים פוליטייפ שעשו דרכם להתנחל אצלנו בלבבות.

אוהדי ביבי למשל, מבטלים את התחקיר מכל וכל. הכל שטויות, אילנה דיין היא ״שמאל קיצוני שרוצה להפיל את שלטון הימין״ כלשון תגובת ראש הממשלה.

אוהדי דיין, מביעים שאט נפש לסגנון ולתוכן תגובתו של ראש הממשלה. לדידם התחקיר היה ענייני לגמרי, גם העיתוי, גם הסגנון. הכל אמת ונעשה בתום לב וביושר מקצועי.

האמת היא, שאם היינו אמיתיים עם עצמנו, היינו מסתכלים במראה ואומרים ״אין לי מספיק ידע ומידע בשביל להכריע מה היה ועד כמה זה חמור. התחקיר נחמד אבל מגמתי, והתגובה משעשעת אבל מתעלמת מהביקורת לגמרי..״

וזה העניין. ברוב הסוגיות ה״ציבוריות״ אנחנן כאזרחים טובים נדרשים חברתית להביע דעה. לבחור צד. בדרך כלל זה שמאל או ימין.

מתווה הגז, מחירי הדיור, הטייקונים, תקציב הביטחון, הגרעין האיראני, יהודה ושומרון, יחסי ישראל ארה״ב, תאגיד השידור, נמל אשדוד, רכבת ישראל, אורן חזן, ענבל אור, אלאור אזריה והרשימה עוד ארוכה…

ומה אנחנו? סתם אנשים. חיים את חיינו. ברוב הסוגיות הללו הידע שלנו מסתכם בקריאת מאמר או סדרת מאמרים באיזה בלוג. וגם זה במקרה הטוב..

בשורה התחתונה אין לנו מספיק ידע בשביל להחליט. אבל מה? נשתוק? אז אנחנו אוספים בדלי פרשנויות, מחברים כמה פוסטיפ שקראנו ומביעים עמדה נחרצת. כי כאלה אנחנן, ישראלים. יודעים הכי טוב מכולם!

ומילה אחת לגבי התקשורת. התקשורת, שלכאורה היתה אמורה לספק לאזרחים את מלוא המידע האובייקטיבי על מנת לקבל תמונת מצב ריאלית- שתעזור לנו לקבל הכרעה- התקשורת אינה עושה את תפקידה. התקשורת מוחזקת על ידי בעלי אינטרסים והציבור בכללו מבין את זה.

נכון להיום, פייסבוק, בלוגים פרטיים וכל מיני פרוייקטים קטנים מהווים מקור מידע לאזרחים- אבל זה עדיין לא מספיק. לא מספיק עמוק, לא מספיק מסודר, לא מספיק אובייקטיבי.