מוסיקה

האנגלית המשופשפת. הקצבים המשתנים. ההתפתחות של השיר ומעל הכל- החשמלית המייבבת… הכל יחד יוצר רוק פרוגרסיבי ממכר. כזה שנהגתי לשמוע תוך כדי שינה. מלודיות שנכנסות

אחת לכמה זמן כשצבע השמיים מתהפך לזהב אני מוצא כמה דקות להאזין לה העלמה האירלנדית שצלילי הגיטרה, הפסנתר וקול פעמוניה צובעים את האזניים בצבעי שקיעה

לפי מסורת ראשונים, צריך לעשן לפני ששומעים את יצירת המופת הזו. אבל בפעם הראשונה ששמעתי את זה בגיל 14 באוטובוס מעפולה לכפר סבא, לא ידעתי

בדרך כלל כשמדברים על ״תשובה״ בחודש אלול מתכוונים ל״תשובה הדתית״. הרב קוק כתב על כך שתודעת ״התשובה הדתית״ היא אפילו לא ההתחלה של הדבר הענק

הייתי בן 14 כששמעתי לראשונה את הקצב המסתורי הזה, קולות הנזירים והלחישות של אניגמה. זה עשה לי משהו בגוף שעד היום אני לא יודע להסביר.

מוזיקה, קצת כמו ריח, זורקת אותך מהר מאוד למקום ולרגע שבו שמעת את הצלילים האלה לראשונה. חלק משמעותי מהקסם של מוזיקה היא הרגש שזה מעורר